Advertisement
איליה אובצ'רנקו (אוקראינה) – פסנתר“This is a musician of the highest order: the real deal, as they say.” (seen and Heard International)
“Sensational performance.’’ (Gramophone)
שופן: שני ואלסים אופ. 34 (מס' 1 ומס' 2)
בטהובן/ליסט: פרק שני מתוך סימפוניה מס' 7 של בטהובן
שומאן: וריאציות על נושא של בטהובן בלה מינור
שופן: פולונז בלה-במול מז'ור, אופ. 53, "הירואי"
סקרלטי: סונטה בסי מינור, ק. 87
ליסט: סונטה בסי מינור
"…the audience was simply overwhelmed.” (The Calgary Herald)
אובצ'רנקו הוא אחת התגליות הגדולות בעולם הפסנתר. בוגר ואנין טעם עם יכולת בלתי מוגבלת" (תמרה בלטר, “הארץ”)
קונצרט מקדים בביצוע יונתן שפירא, תלמיד פסנתר בקונסרבטוריון בכיתתה של שיר מזל, יערך בשעה 10:15, באולם רן ברון.
117-158 ש"ח
עד גיל 21: כניסה חופשית (על בסיס מקום פנוי)
בני/ות 22-35: 45 ₪
סדרת הפסנתר מוקדשת העונה לציון יום הולדתו ה-90 של פרופ' אריה ורדי, מבכירי המוזיקאים בישראל, חתן פרס ישראל, המוכר מזה שנים כאחד מגדולי המורים לפסנתר בעולם, אך נמנה גם עם הבוגרים הוותיקים ביותר של הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה. בסדרה מתארחים כמה מתלמידיו הבולטים של פרופ' ורדי, המככבים כיום על הבמות ברחבי העולם.
איליה אובצ'רנקו נמנה כיום עם הפסנתרנים הבולטים ביותר בני הדור הצעיר, וזוכה לתהילה ולשבחים רבים. לאחרונה, הוא זכה בתחרות הפסנתר הבינלאומית היוקרתית Honens בקלגרי, קנדה – תחרות שמטרתה לזהות את "האומן השלם". לפני כן זכה בפרסים ביותר מ-20 תחרויות ברחבי העולם, בהן Klavierolymp בבאד קיסינגן, תחרות הפסנתר הבינלאומית בוזוני בבולצאנו, תחרות הפסנתר הבינלאומית בניו יורק, תחרות הפסנתר הבינלאומית Hilton Head, "פרס הפסנתר" בברן, וכן זכייה בפרס מיכלאנג'לי של האקדמיה לפסנתר אפאן באיטליה. הופיע כסולן עם תזמורות רבות, בהן התזמורת הסימפונית הגרמנית של ברלין, הפילהרמונית הישראלית, הסימפונית של אדמונטון, הפילהרמונית של סן אנטוניו, התזמורת הלאומית של איל דה פראנס, הסימפונית של טורונטו, הסימפונית של ליכטנשטיין, הפילהרמונית של קלגרי, הסימפונית של הרדיו הפולני הלאומי. הופיע ברסיטלים באולמות נודעים בעולם, בכללם אולם קרנגי בניו-יורק, אלבפילהרמוני המבורג, הקונצרטהאוז ברלין, אולם ויגמור בלונדון, הפילהרמוני ואולם קורטו בפריז, אולם בורג'י במונטריאול, אולם קרנר בטורונטו ועוד. הקלטותיו זוכות לשבחי הביקורת הבינלאומית. החל ללמוד פסנתר בגיל 9, ונתן את הקונצרט הראשון שלו בגיל 12 על הבמה של הפילהרמונית הלאומית של אוקראינה. בגיל 13 החל ללמוד בבית ספר תיכון מיוחד למוזיקאים מחוננים בקייב ולאחר מכן המשיך את לימודיו בבית הספר ע"ש בוכמן מהטה, בכיתתו של פרופ' אריה ורדי, בהדרכתו השלים גם תואר שני בהאנובר.
תוכנית קונצרט זה מציעה מקבץ עוצמתי ומרתק של רפרטואר לפסנתר סולו, המתווה מסע התפתחותי ורגשי אל מעמקי הפסנתר – מבהירות הבארוק ועד לפסגת הרומנטיקה – דרך תחנות מפתח בתולדות המוזיקה המערבית. במרכז התוכנית עומד הדיאלוג המופלא בין עדינות פיוטית, אינטימיות כבושה ומורכבות מבנית, לבין וירטואוזיות מתפרצת, כוח תזמורתי ואפוס דרמטי מונומנטלי. מן הבהירות הבארוקית המזוקקת של סקרלטי, דרך הצירוף המבריק בין שומאן לבטהובן והשירה השופנית הזוהרת, ועד לעוצמות התזמורתיות הרועמות של ליסט – הקונצרט חושף את הפסנתר במלוא תפארתו ככלי בעל מנעד צבעים ורגשות בלתי-מוגבל.
הוואלסים של פרדריק שופן הם מפסגות הרפרטואר הרומנטי לפסנתר, והתגלמות מזוקקת של אמנות המזעור הפיוטית שלו. שופן לקח את ואלס הווינאי הסוער ואת המחול הסלוני הפריזאי האופנתי של המאה ה-19, פרק והרכיב אותם מחדש: במקום המוזיקה השימושית והקלילה לריקוד, הוא ברא ז'אנר אומנותי עצמאי ומזוקק, המיועד לקונצרט ולחוויית האזנה עמוקה. שני הוואלסים מתוך אופוס 34 מאת פרדריק שופן, שפורסמו בשנת 1838 תחת הכותרת "ואלסים מבריקים גדולים" (Trois Grandes Valses brillantes), חושפים את היכולת המופלאה של "משורר הפסנתר" לקחת מחול סלוני פריזאי ולהפוך אותו לדיוקן נפשי עמוק, פיוטי ורב-פנים. צמד היצירות הללו מעמיד שני קטבים אסתטיים ורגשיים המנוגדים בתכלית והמשלימים זה את זה – מצד אחד, הברק, הזוהר והחיוניות הנוצצת של אולם הנשפים; ומצד שני, המלנכוליה, האינטימיות והגעגוע המופנם. הוואלס מס' 1 בלה-במול מז'ור הוא מופע מרהיב של חגיגיות, אלגנטיות ווירטואוזיות מתפרצת. היצירה נפתחת בתרועת פתיחה חגיגית, שממנה צומחת מנגינה שופעת אור וחינניות, המזמינה את המאזינים אל סחרחורת מחול פריזאית מפוארת. שופן שוזר כאן רסיסי צליל מהירים, מקצבים תזזיתיים ומעברים הרמוניים מבריקים, המקנים לוואלס אופי קורן, מנצנץ וסוחף המפיח חיים בכל פינה של המקלדת. לעומתו, הוואלס מס' 2 בלה מינור הוא אחד הקטעים האינטימיים, הנוגים והכובשים ביותר שכתב שופן מעולם. היצירה, שנפתחת בקצב איטי (Lento), זונחת לחלוטין את הברק החיצוני לטובת אלגיה חרישית המהדהדת געגוע עמוק למולדת הפולנית (ה-"Żal" השופני האופייני). המנגינה הראשית, הנפרשת באזור המנעד הנמוך ונשמעת כשיח לירי עמוק בין צ'לו לכינור, מלטפת את האוזן ביופי כואב ומאופק, הנע בין עצב מופנם, קינה חרישית ושבריריות פסטורלית. האזנה לרצף שני הוואלסים מעניקה לקהל חוויה מוזיקלית שלמה ומעודנת, החושפת את הטווח הרגשי והצבעוני האדיר של שופן ומפגינה מנעד כישורים נרחב של המבצע – ווירטואוזיות מבריקה, לצעד הבעה עמוקה ורגישות למגע ולמלודיה.
העיבוד לפסנתר של פרנץ ליסט לסימפוניה השביעית מאת בטהובן הוא מפגן פלאי של גאונות תזמורתית המרוכזת כולה אל תוך 88 קלידי הפסנתר הבודד. ליסט החל לעבוד על העיבוד לסימפוניה השביעית (יחד עם החמישית והשישית) כבר בשנת 1837, והשלים את הגרסה הראשונית שלה ב-1838. כמה עשורים לאחר מכן, לבקשת המוציא לאור גוטפריד הָרְטֶל, חזר ליסט אל העיבודים כדי להשלים את הסדרה כולה (כל תשע הסימפוניות). בין השנים 1863 ל-1864 הוא ערך, ליטש והדק מחדש את העיבוד לסימפוניה השביעית – וזוהי הגרסה המוכרת המנוגנת כיום, אשר יצאה לאור בשנת 1865. ליסט, הווירטואוז הגדול של המאה ה-19 והמעריץ המושבע של בטהובן, לא הסתפק ב"תרגום" טכני של היצירה, אלא ברא "אדפטציה תזמורתית לפסנתר" (Partitions de piano) השומרת בחרדת קודש על הארכיטקטורה, הצבעים והלהט הקצבי של המקור, תוך ניצול מקסימלי של מנעד העוצמות של הפסנתר המודרני. הסימפוניה השביעית – הידועה בכינויה "האפותאוזה של המחול" – הופכת תחת אצבעותיו של ליסט לאפוס מקלדת מרהיב, רצוף אנרגיה מוטורית ומתיחות הרמונית אדירה. לב היצירה והשיא הרגשי, הפרק השני והאלמותי, אלגרטו (Allegretto), הוא מפסגות היצירה המוזיקלית בכל הזמנים, הבנוי כמארש אבל חרישי, אצילי ומכשף. ליסט מצליח לבצע מעשה קסמים פסנתרני כאשר הוא מעביר אל המקלדת את מקצב המצעד המהפנט המבוסס על נושא קינה בקול התחתון: החל מבעבוע הצלילים הנמוכים בצ'לי ובוויולות, דרך כניסת הכינורות הלירית, ועד לבניית הקרשנדו המונומנטלי שבו כל הכלים מצטרפים לכדי זעקה תזמורתית אדירה. השקיפות הצלילית בעיבוד של ליסט מחדדת את הדיאלוגים הפוליפוניים הסבוכים, ומאפשרת למאזין לחוות את מקצב המארש העקשני, את המעבר למז'ור המנחם ואת הסיום השוקע אל הדממה, בזיקוק פיוטי וחשוף מאין כמוהו. העיבוד של ליסט הוא חוויה מוזיקלית חושפנית וסוחפת, המפגישה בין כוחו המונומנטלי של בטהובן לברק ולמגע המכשף של ליסט. עבור הפסנתרן, זוהי אחת המשימות התובעניות והמפוארות ביותר ברפרטואר: היצירה דורשת כושר נגינה תזמורתי, שליטה בדינמיקה רב-שכבתית (על מנת להפריד בין קווי המלודים השונים החולקים את אותה מקלדת), ויכולת להפיק מן הפסנתר מצלול עמוק ורחב המדמה תזמורת סימפונית שלמה בשיא תפארתה.
הווריאציות על נושא של בטהובן מאת רוברט שומאן הן מפניני הפסנתר המרתקות, האינטימיות והפחות-מוכרות ברפרטואר הרומנטי. היצירה, שנכתבה בין השנים 1831 ל-1835 (תקופה בה כתב שומאן את יצירות המופת המוקדמות שלו לפסנתר), נולדה מתוך מחווה של הערצה עמוקה ללודוויג ואן בטהובן. שומאן לקח כנושא את הפרק השני והאלמותי (Allegretto) מתוך הסימפוניה השביעית של בטהובן (אותו פרק שעיבודו של ליסט לפסנתר יקדים את יצירתו של שומאן ברסיטל זה) והעביר אותו דרך הפריזמה הרגשית, עתירת הדמיון והפנטזיה האופיינית כל כך לרוח הרומנטיקה השומאנית. שומאן אינו מסתפק בווריאציות עיטוריות שגרתיות, אלא מפרק את הנושא הבטהובני ומציב אותו כדיאלוג בין שתי הדמויות הפנימיות המפורסמות של נפשו: פלורסטן הסוער, היצרי והוורטואוזי, ואוזביוס המהורהר, הלירי והחולמני. היצירה נפרשת כמסע של שינויי מצבי רוח פתאומיים – החל מאקורדים תקיפים ומקצבים מנוקדים וסוערים, דרך קטעים פוליפוניים סבוכים המפגינים עבודת קונטרפונקט עדינה, ועד לרגעים שקופים ומלאי פיוט שבהם מקצב המארש המקורי של בטהובן מהדהד כזכרון חרישי מעולם אחר. האזנה לווריאציות מעניקה לקהל חוויה מוזיקלית יחידה במינה, החושפת את המפגש היצירתי והרוחני בין הגאוניות המבנית של בטהובן לבין הדמיון הסוער והקפריזי של שומאן. היצירה תובעת מהפסנתרן מגע רגיש היודע לעבור כהרף עין מלהט רומנטי מתפרץ אל ליריות אינטימית, תוך שמירה על קו המארש המהפנט של בטהובן הפועם מתחת לשכבות הצליל העשירות.
הפולונז בלה-במול מז'ור, אופוס 53, של שופן, המוכר בכינויו "הפולונז ההרואי", הוא אחת מיצירות המופת המפורסמות, העוצמתיות והסוחפות ביותר ברפרטואר לפסנתר בכל הזמנים. היצירה, שנכתבה בשנת 1842, לוקחת את המחול הלאומי האצילי של פולין ומעלה אותו לדרגת אפוס מוזיקלי מונומנטלי – תרגום צלילי של גאווה לאומית, געגוע עמוק למולדת ורוח לחימה בלתי-מתפשרת. שופן יוצר כאן חגיגה של אנרגיה מתפרצת, כשהוא משלב בין מקצב המחול המשולש הגאה לבין עושר הרמוני וברק וירטואוזי שאין שני לו. היצירה נפתחת בפתיחה סוערת ומלאת מתח, שממנה פורץ הנושא הראשי האלמותי – מנגינה אצילית, כריזמטית וקורנת החורטת את עצמה מיד בזיכרון. לב היצירה והקטע הווירטואוזי המפורסם ביותר בה מגיע בחלק המרכזי (הטריו): מצעד אוקטבות מהיר, עקשני ובלתי-פוסק ביד שמאל, הבונה מתח אדיר המדמה התקדמות של חיל פרשים מפואר, מעליו נפרשת תרועת ניצחון מזהירה. לאחר רגע של רגיעה פיוטית ומהורהרת, היצירה חוזרת אל נושא הפתיחה ומגיעה לשיא חגיגי וסוחף בתחושת נצחון. זו יצירה מלהיבה, מחשמלת ומרוממת נפש, המציגה את שופן בשיא כוחו הדרמטי והלאומי, תוך הצבת אתגר וירטואוזי ואומנותי עילאי בפני הפסנתרן: היא דורשת עוצמה תזמורתית אדירה, סיבולת כף יד יוצאת דופן במעברי האוקטבות המהירים, ושליטה מדויקת במקצב ובצבע כדי להפיק מן הפסנתר מצלול עשיר, אלגנטי והרואי מבלי לאבד את העידון הפיוטי.
מכלול 555 הסונטות של דומניקו סקרלטי מהווה את אחת התופעות המקוריות, המהפכניות והססגוניות ביותר בתולדות המוזיקה למקלדת. בסונטות הקצרות הללו – שרובן בנויות כפרק יחיד במבנה דו-חלקי – ברא סקרלטי עולם ומלואו: הוא מתח את גבולות הטכניקה למקלדת תוך שהוא שוזר בתוך המבנה הבארוקי השקוף השפעות עזות מהפולקלור הספרדי, בבהירות קונטרפונקטית מעודנת ובגמישות הבעתית הנעה כהרף עין מברק וירטואוזי ומשחקי אל ליריות אינטימית ונוגעת ללב. הסונטה בסי מינור, ק. 87, היא אחת הפנינים הזוהרות, העדינות והפיוטיות ביותר במכלול 555 הסונטות של דומניקו סקרלטי. בשונה מהסונטות הסוערות, הקצביות והוירטואוזיות שלו, המושפעות מהפולקלור הספרדי, סקרלטי מציג כאן יצירה אינטימית, מהורהרת וחשופה, המזכירה באופייה אריה קולית או קינה בארוקית זורמת. היצירה, הכתובה במרקם פוליפוני שקוף של ארבעה קולות, נעה באיטיות אצילית ומלאת הוד, תוך שהיא חושפת שפה הרמונית עשירה ומפתיעה בדיסוננסים העדינים שבה. היצירה בנויה כמפגש קונטרפונקטי מעודן בין קולות שרים, המתוחים מעל פעימה קצבית חרישית. סקרלטי שוזר בה שפע של השהיות הרמוניות ופתרונות מלודיים כאובים, המעניקים למנגינה אופי של געגוע מלטף ועצב מאופק. היעדר הברק הטכני החיצוני רק מחדד את העומק הרגשי ואת היופי המזוקק של המרקם, שבו כל צליל וכל פרט מוזיקלי נושאים משקל דרמטי רב. הסונטה מציעה רגע של התבוננות פנימית מזככת, של שקט אלגנטי כובש, ושל עידון צלילי הדורש הולכת קולות מופתית, שליטה דקה במנעד הדינמי החרישי, וגמישות קצבית שמפיחה חיים בקו הלירי מבלי לאבד את הארכיטקטורה הבארוקית המתוחה.
הסונטה בסי מינור מאת פרנץ ליסט היא מפסגות היצירה הרומנטית לפסנתר, אבן פינה ברפרטואר ואחת היצירות המונומנטליות והשפעות ביותר בתולדות המוזיקה. היצירה, שנכתבה בין השנים 1852 ל-1853 והוקדשה לרוברט שומאן, שברה את כל המוסכמות הצורניות של ימיה: ליסט ברא פרק יחיד ענקי ורציף (כ-30 דקות), המאחד בתוכו את המבנה של סונטה ארבע-פרקית מסורתית. באמצעות טכניקת "טרנספורמציית הנושאים" המהפכנית שלו, ליסט לוקח מספר מוטיבים בסיסיים וקצרים, ומעביר אותם גלגולים אינסופיים – מפרץ זעם דמוני, דרך מלודיה לירית ומלטפת, ועד לשגב דתי ומרומם נפש. הסונטה נפתחת במכות תוף חרישיות ואפלות, שמתוכן פורץ מאבק דרמטי ואקספרסיבי בעל מאפיינים פאוסטיים מובהקים. לאורך המסע המוזיקלי, הפסנתר נדרש למתוח את גבולות היכולת שלו: קטעי סערה וירטואוזיים עם אוקטבות רועמות ואקורדים מאיימים מתחלפים ברגעים של פיוט זך, זכות ואלגנטיות אינטימית. היצירה אינה מסתיים בתרועת ניצחון רועשת, אלא דווקא בפוגה סוערת השוקעת בהדרגה אל שקט מתוח, אלגיה חרישית וצלילי סיום בודדים בסי מז'ור – פתרון הרמוני ומזכך שאינו מותיר אף מאזין אדיש. האזנה לסונטה מעניקה לקהל חוויה דרמטית, רוחנית וסוחפת בעוצמתה, המציגה את הגאוניות הליסטית בשיאה. עבור הפסנתרן, מדובר באחד האתגרים התובעניים, המורכבים והמפוארים ביותר שנוצרו מעולם למקלדת: היצירה דורשת שליטה טכנית מוחלטת וירטואוזיות חסרת פשרות, לצד תפיסה ארכיטקטונית אדירה וכישרון פיוטי, בגרות אמנותית ויכולת להחזיק מתח רגשי גבוה מתחילת היצירה ועד לצלילה האחרון.
תוכנית קונצרט זה אינה רק אוסף של יצירות מופת לפסנתר סולו, אלא מארג הדוק ומתוחכם של קשרים, הדהודים והצלבות תמטיות בין המלחינים, הצורות והסולמות המוזיקליים. התוכנית טווה רשת מרתקת של זיקות פנימיות המעניקות לחוויית ההאזנה עומק פרשני יוצא דופן:
ציר הסימפוניה השביעית של בטהובן (שומאן וליסט): במרכז התוכנית עומדת נוכחותו הסמויה אך העוצמתית של בטהובן. רוברט שומאן נוטל את ה-Allegretto המפורסם מתוך הסימפוניה השביעית והופך אותו בווריאציות (WoO 31) לזירה פנטסטית של דיאלוג נפשי פנימי. הקשר הופך לגלוי וחשוף כאשר נזכרים כי פרנץ ליסט עצמו – שכתב את הסונטה בסי מינור שחותמת את הקונצרט – היה גם זה שיצר את העיבוד התזמורתי הנודע לפסנתר סולו לאותה סימפוניה שביעית ממש. המאזין זוכה לראות כיצד הפרק הבטהובני האלמותי משמש כחוליה מקשרת וכמעיין נובע של השראה עבור שני ענקי הרומנטיקה.
הקוטביות השופנית (הוואלסים מול הפולונז): הנוכחות הכפולה של פרדריק שופן מציגה את שני הפנים המרכזיים של גאוניותו ואת שני המוקדים הלאומיים ליצירתו. מצד אחד, שני הוואלסים (אופוס 34) – המשקפים את הזירה הסלונית הפריזאית, המעודנת והאינטימית; ומצד שני הפולונז "ההרואי" (אופוס 53) – הנותן ביטוי לשורשיו הפולניים של שופן, הפורץ אל הזירה הלאומית-הרואית דרך המחול הפולני האצילי.
מורשת ויריבות – הזיקה בין שופן לליסט: המפגש בין שופן לליסט בתוכנית אינו מקרי. השניים, שהיו ידידים קרובים ויריבים אמנותיים בפריז, מייצגים את תור הזהב של הנגינה הרומנטית לפסנתר. העמדת הפולונז ההרואי של שופן לצד הסונטה בסי מינור של ליסט חושפת כיצד שניהם מתחו את גבולות היכולת של הפסנתר המודרני עד הקצה – שופן דרך הברק הווירטואוזי והגאווה הלאומית, וליסט דרך הארכיטקטורה התזמורתית והעומק המטאפיזי.
הטונאליות – סולם סי מינור כחוט מקשר: אחת הזיקות המרתקות ביותר בתוכנית היא המסגרת ההרמונית של סולם סי מינור (B minor), הפותחת וחותמת את הערב. הסונטה בסי מינור (ק. 87) של סקרלטי מביאה אינטימיות בארוקית, עצב מאופק ופיוט חרישי; לעומתה, הסונטה בסי מינור של ליסט חותמת את הערב כאפוס דרמטי, סוער ופאוסטאני. שתי היצירות חולקות את אותו הסולם הנחשב היסטורית למורכב, אפל ומלא עומק נפשי, ומראות כיצד שתי תקופות הרחוקות זו מזו במאה שנה משתמשות באותו סולם באופנים שונים לחלוטין כדי לגעת במעמקי הנשמה.
מארג הקשרים הזה הופך את הקונצרט ממכלול של קטעים בודדים למסע מוזיקלי שלם ומתוכנן לעילא, המזמין את הקהל לגלות מחדש את הקשרים הנסתרים שבין בטהובן, סקרלטי, שומאן, שופן וליסט.
“Ovcharenko plays with iron hands cloaked in mink gloves – a debut of sweep, dynamism and unexpected discoveries” (Gramophone)
“…Already a master of the piano and a consolidated personality. His playing combines warmth, strength, sensitivity, intimacy and great bows. He convinced with his diversity, his color spectrum, his willingness to take risks and his intelligence of programming.” (Fränkischer Tag)
“Ovcharenko is as thoughtful and exact in his concert programming as he is technically proficient and emotionally immersive at the keyboard.” (Blogcritics)
“…the most important part of the afternoon program was probably Ovcharenko’s astonishing Liszt Sonata in B minor. Lushly detailed and violently thrilling, it left us holding our breath and riveted…" (Ludwig Van)
Advertisement
Event venue
Israel Conservatory Tel Aviv הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה תל אביב, לואי מרשל 25, 6200003 תל אביב - יפו, ישראל, Ramat Gan, Israel
Tickets
Concerts, fests, parties, meetups — all the happenings, one place.
Discover more events by tag
Music in Ramat GanEntertainment in Ramat GanConcerts in Ramat GanIt in Ramat GanPiano in Ramat GanPiano-concerts in Ramat Gan